מאירי על כתובות נ״ו

1 אע"פ שאמרו נדה י"ז א' ישראל קדושים הם ואסור להם לשמש מטותיהם ביום אם מפני שיראה דבר מגונה באשתו ותתגנה עליו וכתיב אל תחרוש על רעך רעה אי משום צניעות בבית אפל מיהא מותר כמו שיתבאר במקומו:

2 מי שפרע מקצת חובו ואינם נסכמים להשליש את השטר וכן אינו רוצה לקרוע את שטרו ולכתוב שטר שני מן הנשאר שלא להפקיע זכות קדימתו כותב לו שובר על מה שפרעו ושטר הראשון מונח בידו על הנשאר ואין צריך שיכתוב השובר בתוך השטר או מגבו אלא אף בשטר אחר שאע"פ שצריך לשמור שוברו מן העכברים כך הוא יפה לו כדי שלא יפקע כח קדימתו ויש שואלים ותהא התקנה להיות שוברו מתוכו או מגבו ואין כאן צורך לשמור מן העכברים איפשר שרוב שטרות אין הנייר בשאר שם מרווח כל כך שיהא מקום הריוח מחזיק את השובר ועוד שהרי יש לחוש דדילמא גייז ליה לתברא מתתאי ומפיק שטריה ואע"פ שאיפשר לסמכה כל כך בחתימת העדים שהגזיזה תהא ניכרת הכל מפקפקין בכך ואם מצד גבו הרי רוב שטרות בקלף והצד השחור שבה שהוא גבו עשוי להזדייף ואף כשלא תחוש בו לזייף מתוך שאדם עשוי למשמש בה עשוי להטשטש ויש חולקים שלא לתרץ כן בזו שעל גבה ולמדים מזו שמאחר שלא תקנו השובר לכתבו על גב השטר שכל שעל גבה אינו קרוי שובר ומה שנהגו לכתוב בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע אינו אלא לענין נאמנות ר"ל שכל שכתוב על גבה שהוא פרוע אין נאמנות מועיל בו ליפרע שלא בשבועה הא לענין שיהא שובר שלא ליגבות אף בשבועה לא ואין הדברים נראין ולפי מה שתירצנו אין צורך בכך ושמא תאמר אם כן היאך תירצו כאן בששוברתה מתוכה ותירצו שבזו הואיל ובשעת הכתיבה נעשה השובר כותבין אותו קודם חתימת העדים:

3 האומר לאשתו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקדשת ותנאו בטל בעונה וקיים בשאר וכסות שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ואע"פ שבפוחת מכתבת מנה מאתים אמרו שאין תנאו מועיל כבר ביארנו שחכמים עשו חזוק בה יותר משל תורה וכבר ביארנו ששלשה דברים הם שאין תנאו מועיל בעקירתם והם עונה ועקר כתבה שהזכרנו ועוד ירשת הבעל שהתנה בה לאחר נשואין אפילו קנו מידו אבל שאר תנאי כתבה כל שהתנה בעקירתם קיים אף לאחר נשואין בשקנו מידו מעתה התנה עמה אף לאחר נשואין ובקנין שלא יהא לה דין ודברים בנכסיה ולא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן אינו אוכל פירות ולא סוף דבר בשכתב לה אלא אף בתנאי שבעל פה וכמו שאמרו מאי כותב אומר כמו שיתבאר:

4 חמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי חדש ושל חברי ישן של חברי מתקן ושלי אינו מתוקן אינו נאמן שחוששין לגומלין והלוקח ממנו צריך לעשר כשאר תבואות של דמאי ולדעת ר' יהודה נאמנין שאין חוששין לגומלין ואע"פ שהדמאי מדבריהם הוא והיה לנו לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם לחוש לגומלין בדמאי הקלו אלא שמכל מקום הלכה כחכמים וכבר ביארנוה בפרק שני וכן מה שנתחבטו בסוגיא זו בחדושין בענין ספק של דבריהם אם טעון ברכה אם לאו כבר ביארנו הכל במסכת שבת פרק הדלקה:

5 כבר פסקנו שהכתבה מדברי סופרים היא ואע"פ שבסוגיא זו פסקנו כר' מאיר והסוגיא מעידה בהדיא שדברי ר' מאיר נאמרים על דעת כתבה דאוריתא הילכתא כותיה ולא מהאי טעמא אלא מפני שהיא נבעלת שלא על סמך כתבה כמו שביארנו במשנה:

6 יתבאר במסכתא זו בסוף פרק נכסים שבראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ר"ל והיו מתנים בה שלא יהא אחריותם על הבעל לטרוף ממשעבדי ולא היתה דעת הנשים סומכת על כך עד שהיו מזקינים ולא היו נושאים נשים התקינו שיהו מנחים כתבתה בבית אביה ועדין כשהיה כועס עליה לא היה לו חסות אצל ממון שאינו בידו והיה אומר לה לכי אצל כתבתיך התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועדין כשכועס עליה היה אומר לה טלי כתבתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתבתיך ולא תהא כתבתה מיוחדת במקום אחד והוא הוא תנאי בית דין הנזכר בפרק נערה שנתפתתה דף נ"א ע"א ר"ל לא כתב לבתולה מאתים וכו' ומכל מקום אע"פ שתקן בן שטח כן מודה הוא שכל שכתב כן וייחד לה מטלטלין או קרקע אפותיקי שאינה גובה נכסים אחרים כל זמן שהם קיימין שלא תקן אלא להיות הכתבה כחוב הא כל שאבדו או נשתדפו יהא אחריותה על שאר נכסים כדין אפותיקי סתם ולא יהא הלוקח רשאי לומר הנחתי לך מקום וכל שיודעת שכל נכסיו אחראין ושיש לה עוד אחריות בפרט כל שכן שהיא סומכת עליו ומשום קלה בעיניו להוציאה אין בה הואיל ונכסיו משועבדים אינו נותן לב על ייחודו כלל אדרבה רוצה הוא להשתכר בהם לסחורה ומתוך כך תקנו חכמים שבאו אחריו והוא ר' יוסי הנזכר בסוגיא זו שלא לעשות כתבה מטלטלין ר"ל שלא לייחד מטלטלין לכתבה אפילו קבל עליו אחריות גניבה ואבידה הואיל ומכל מקום אינו מקבל אחריות פחת שלהם שאע"פ שהיא סומכת על כך הואיל ומכל מקום אנו יודעים שזה הוא אפותיקי ושאינה נפרעת משאר נכסים צריכין אנו לשמרה שלא תפחת כתבתה שכל שנפחתה אף הוא אינו רשאי לשהותה כמו שיתבאר בסמוך ומפני תקון העולם הנזכר בסוגיא זו פירושו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויש מפרשים דברים אלו בדרכים אחרים וזו עיקר:

7 ולענין ביאור מיהא זה שאמרו הכא לא ידעא דתיחול כלומר והרי לא מחלה ואפילו מחלה בדרך זה הויא לה מחילה בטעות: